תוספתא כפשוטה על סוכה ד׳:י״ז

« תוספתא כפשוטה על סוכה ד׳:ט״ז תוספתא כפשוטה על סוכה ד׳:י״ח »

1 וְאַף עַל גַּב דְּבַטְּלִינְהוּ לְכוּלְּהוּ, מִשּׁוּם דְּבָטְלָה דַּעְתּוֹ אֵצֶל כׇּל אָדָם.

2 תֶּבֶן וּבִטְּלוֹ הָוֵי מִיעוּט, וְכׇל שֶׁכֵּן עָפָר וּבִטְּלוֹ.

3 תֶּבֶן וְאֵין עָתִיד לְפַנּוֹתוֹ, וְעָפָר סְתָם — מַחְלוֹקֶת רַבִּי יוֹסֵי וְרַבָּנַן. דִּתְנַן: בַּיִת שֶׁמִּילְּאָהוּ תֶּבֶן אוֹ צְרוֹרוֹת וּבִיטְּלוֹ — מְבוּטָּל.

4 בִּיטְּלוֹ — אִין, לֹא בִּיטְּלוֹ — לָא. וְתָנֵי עֲלַהּ, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: תֶּבֶן וְאֵין עָתִיד לְפַנּוֹתוֹ — הֲרֵי הוּא כְּעָפָר סְתָם, וּבָטֵל. עָפָר וְעָתִיד לְפַנּוֹתוֹ — הֲרֵי הוּא כִּסְתַם תֶּבֶן, וְלָא בָּטֵיל.

5 הָיְתָה גְּבוֹהָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה וְהוּצִין יוֹרְדִין בְּתוֹךְ עֶשְׂרִים אַמָּה, אִם צִלָּתָם מְרוּבָּה מֵחֲמָתָם — כְּשֵׁרָה, וְאִם לָאו — פְּסוּלָה.

6 הָיְתָה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְהוּצִין יוֹרְדִין לְתוֹךְ עֲשָׂרָה, סָבַר אַבָּיֵי לְמֵימַר אִם חֲמָתָם מְרוּבָּה מִצִּלָּתָם — כְּשֵׁירָה.

7 אֲמַר לֵיהּ רָבָא: הָא דִּירָה סְרוּחָה הִיא, וְאֵין אָדָם דָּר בְּדִירָה סְרוּחָה.

8 הָיְתָה גְּבוֹהָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה וּבָנָה בָּהּ אִיצְטְבָא כְּנֶגֶד דּוֹפֶן הָאֶמְצָעִי, עַל פְּנֵי כּוּלָּהּ וְיֵשׁ בָּהּ הֶכְשֵׁר סוּכָּה — כְּשֵׁרָה.

9 וּמִן הַצַּד, אִם יֵשׁ מִשְּׂפַת אִיצְטְבָא לַכּוֹתֶל אַרְבַּע אַמּוֹת — פְּסוּלָה, פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת — כְּשֵׁרָה.

10 מַאי קָא מַשְׁמַע לַן, דְּאָמְרִינַן דּוֹפֶן עֲקוּמָּה? תְּנֵינָא: בַּיִת שֶׁנִּפְחַת וְסִיכֵּךְ עַל גַּבָּיו, אִם יֵשׁ מִן הַכּוֹתֶל לַסִּיכּוּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת — פְּסוּלָה, הָא פָּחוֹת מִכָּאן כְּשֵׁרָה!

11 מַהוּ דְּתֵימָא: הָתָם הוּא דְּחַזְיָא לְדוֹפֶן, אֲבָל הָכָא, דְּלָא חַזְיָא לְדוֹפֶן — אֵימָא לָא, קָא מַשְׁמַע לַן.

12 הָיְתָה גְּבוֹהָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה וּבָנָה אִיצְטְבָא בְּאֶמְצָעִיתָהּ, אִם יֵשׁ מִשְּׂפַת אִיצְטְבָא וְלַדּוֹפֶן אַרְבַּע אַמּוֹת לְכׇל רוּחַ וָרוּחַ — פְּסוּלָה, פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת — כְּשֵׁרָה.

13 מַאי קָא מַשְׁמַע לַן, דְּאָמְרִינַן דּוֹפֶן עֲקוּמָּה? הַיְינוּ הָךְ!

14 מַהוּ דְּתֵימָא: דּוֹפֶן עֲקוּמָּה מֵרוּחַ אַחַת — אָמְרִינַן, אֲבָל כׇּל רוּחַ וָרוּחַ — לָא, קָא מַשְׁמַע לַן.

15 הָיְתָה פְּחוּתָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, וְחָקַק בָּהּ כְּדֵי לְהַשְׁלִימָהּ לַעֲשָׂרָה, אִם יֵשׁ מִשְּׂפַת חֲקָק וְלַכּוֹתֶל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים — פְּסוּלָה.

16 פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים — כְּשֵׁרָה.

17 מַאי שְׁנָא הָתָם, דְּאָמְרַתְּ פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, וּמַאי שְׁנָא הָכָא, דְּאָמְרַתְּ פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים?

18 הָתָם, דְּאִיתֵיהּ לְדוֹפֶן, פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת — סַגִּיא, הָכָא, לְשַׁוּוֹיֵי לְדוֹפֶן, פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים — אִין, אִי לָא — לָא.

19 הָיְתָה גְּבוֹהָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה, וּבָנָה בָּהּ עַמּוּד שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְיֵשׁ בּוֹ הֶכְשֵׁר סוּכָּה — סָבַר אַבָּיֵי לְמֵימַר, גּוּד אַסֵּיק מְחִיצָתָא.

20 אֲמַר לֵיהּ רָבָא: בָּעֵינַן מְחִיצוֹת הַנִּיכָּרוֹת, וְלֵיכָּא.

21 תָּנוּ רַבָּנַן: נָעַץ אַרְבָּעָה קוּנְדֵּיסִין וְסִיכֵּךְ עַל גַּבָּן, רַבִּי יַעֲקֹב מַכְשִׁיר וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין.

22 אָמַר רַב הוּנָא: מַחְלוֹקֶת עַל שְׂפַת הַגָּג, דְּרַבִּי יַעֲקֹב סָבַר: אָמְרִינַן גּוּד אַסֵּיק מְחִיצָתָא, וְרַבָּנַן סָבְרִי: לָא אָמְרִינַן גּוּד אַסֵּיק מְחִיצָתָא, אֲבָל בָּאֶמְצַע הַגָּג — דִּבְרֵי הַכֹּל פְּסוּלָה. וְרַב נַחְמָן אָמַר: בְּאֶמְצַע הַגָּג מַחְלוֹקֶת.

23 אִיבַּעְיָא לְהוּ: בְּאֶמְצַע הַגָּג מַחְלוֹקֶת, אֲבָל עַל שְׂפַת הַגָּג דִּבְרֵי הַכֹּל כְּשֵׁרָה, אוֹ דִלְמָא, בֵּין בָּזוֹ וּבֵין בָּזוֹ מַחְלוֹקֶת? תֵּיקוּ.

24 מֵיתִיבִי: נָעַץ אַרְבָּעָה קוּנְדֵּיסִין בָּאָרֶץ וְסִיכֵּךְ עַל גַּבָּן, רַבִּי יַעֲקֹב מַכְשִׁיר וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין.

25 וְהָא אֶרֶץ, דִּכְאֶמְצַע הַגָּג דָּמֵי, וְקָא מַכְשִׁיר רַבִּי יַעֲקֹב! תְּיוּבְתָּא דְרַב הוּנָא, תְּיוּבְתָּא.

26 וְעוֹד: בָּאֶמְצַע הוּא דִּפְלִיגִי, אֲבָל עַל שְׂפַת הַגָּג דִּבְרֵי הַכֹּל כְּשֵׁרָה! לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתֵּיהּ דְּרַב הוּנָא בְּתַרְתֵּי.

27 אָמַר לְךָ רַב הוּנָא: פְּלִיגִי בְּאֶמְצַע הַגָּג, וְהוּא הַדִּין עַל שְׂפַת הַגָּג. וְהַאי דְּקָמִיפַּלְגִי בְּאֶמְצַע הַגָּג, לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי יַעֲקֹב, דַּאֲפִילּוּ בְּאֶמְצַע הַגָּג נָמֵי מַכְשִׁיר.

28 תָּנוּ רַבָּנַן: נָעַץ אַרְבָּעָה קוּנְדֵּיסִין בָּאָרֶץ וְסִיכֵּךְ עַל גַּבָּן, רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: רוֹאִין כׇּל שֶׁאִילּוּ יֵחָקְקוּ וְיֵחָלְקוּ, וְיֵשׁ בָּהֶן טֶפַח לְכָאן וְטֶפַח לְכָאן — נִידּוֹנִין מִשּׁוּם דְּיוֹמָד, וְאִם לָאו — אֵין נִידּוֹנִין מִשּׁוּם דְּיוֹמָד. שֶׁהָיָה רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: דְּיוֹמְדֵי סוּכָּה טֶפַח, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיְּהוּ שְׁתַּיִם כְּהִלְכָתָן, וּשְׁלִישִׁית אֲפִילּוּ טֶפַח.

29 וְשֶׁאֵינָהּ גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים. מְנָלַן?

30 אִתְּמַר, רַב וְרַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי יוֹחָנָן וְרַב חֲבִיבָא מַתְנוּ.

31 בְּכוּלֵּהּ סֵדֶר מוֹעֵד, כָּל כִּי הַאי זוּגָא — חַלּוֹפֵי רַבִּי יוֹחָנָן וּמְעַיְּילִי רַבִּי יוֹנָתָן.

32 אָרוֹן תִּשְׁעָה, וְכַפּוֹרֶת טֶפַח — הֲרֵי כָּאן עֲשָׂרָה, וּכְתִיב: ״וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפּוֹרֶת״,

פירוש תוספתא כפשוטה על סוכה ד׳:י״ז

17 57. ויום טוב האחרון של חג וכו'. בבלי מ"ח א'. ועיין יומא ג' א', ר"ה ד' ב', חגיגה י"ז א'. ובנוסח הירושלמי פ"ה ה"ז, נ"ה ע"ד, חגיגה פ"א ה"ו, ע"ו ע"ג: אמר ר' יוחנן, ותני כן. וכן בפסיקתא דר"כ פס' ל', קצ"ב ע"ב, בשם ר' יוחנן, וחסר שם שכן שנו גם בברייתא. וכל הברייתא שלנו בשם התוספתא בס' המפתח לר"ן למכילתין בתרביץ ש"ב, עמ' 12, שם שכ"ו, עמ' 63, ותוספות ר"ה ד' ב' ד"ה פז"ר. ועיין מ"ש להלן.

18 פייס לעצמו. וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ובמשנתנו פ"ה מ"ו: בשמיני חזרו לפיס כברגלים, כלומר חזרו לפייס מחדש, ועיין לעיל שו' 50–51, ד"ה אבא יוסי. ובירושלמי כאן הנ"ל: דתני ר' נתן שמיני לא היה בו פייס. ועיין בבלי נ"ה ב'.

19 זמן לעצמו. בירושלמי ובפסיקתא הנ"ל חסר, ופירשו שם "ברכה" שלהלן, היינו ברכת הזמן.

20 רגל לעצמו. בס' המפתח לר"ן הנ"ל ובר"ח מ"ח א' וברי"ף ספ"ד פירשו לעניין אבילות, שנחשב לרגל בפני עצמו, ועולה לו שבעה ימים. ורש"י פירש כאן שאינו יושב בסוכה, וכן פירש בעל ההשלמה, לפי ס' המכתם, עמ' 109. ור"ת פירש תוספות מ"ח א' ד"ה רגל, ובמקבילות ביומא ג' א', ר"ה ד' ב' וחגיגה י"ז א' שטעון לינה בירושלים, עיין להלן בתוספתא ובבבלי מ"ז א'. אבל בשאר המקבילות פירש"י רגל לעצמו שאין שם חג הסוכות עליו. ואמרו עלה בתוספות ר"ה ד' ב' ד"ה פז"ר: ורוצה לומר דבברכת המזון ותפלה מזכירין שמיני עצרת ולא סוכות. ובס' המחכים, עמ' 45: שמיני עצרת לא יזכיר חג, דאע"ג דאיקרי רגל בפני עצמו, לא איקרי חג. ועיי"ש בהערה תקמ"ט, ובהערות ר"א אפטוביצר לראבי"ה ח"ב סי' תר"ן עמ' 370, ובאוה"ג, עמ' 69. ועיין עוד פירושים בריטב"א ובמאירי מ"ז א' ד"ה רגל.

21 58. קרבן לעצמו. פרשו בירושלמי הנ"ל: פר אחד. איל אחד. וברש"י: שאינו כסדר פרי החג, דא"כ היו בו ששה פרים.

22 שיר לעצמו. וכ"ה בכל הנוסחאות כאן והבבלי הנ"ל. ובירושלמי ובפסיקתא הנ"ל חסר. ובס' המפתח הנ"ל: שיר בפני עצמו זה השיר היו הכהנים אומרין אותו בשעת הקרבן, וזה היום אומרים בו שיר על ענין היום לבד משיר שלכל יום. וברש"י ר"ה ד' ב': ובמס' סופרים פי"ח נמצא שירו, הוא למנצח על השמינית, וכן פירשו על פיה כמה מן הראשונים, עיין בהערות היגר למס' סופרים הנ"ל, עמ' 323.

23 58-59. ברכה לעצמה שנ' ביום השמיני שלח את העם ויברכו וכו'. מכאן הוכיח רש"י שברכה בפני עצמו פירושה ברכת המלך, עיין רש"י כאן מ"ח א' ד"ה ברכה, יומא ג' א' ד"ה ברכה, ר"ה ד' סע"ב, חגיגה י"ז א'. ובשם רש"י בתוספות כאן מ"ח א' ד"ה רגל, יומא ור"ה הנ"ל ד"ה פז"ר, תוספות ישנים יומא שם ד"ה רגל, תוספ' הרא"ש כאן מ"ח א' ד"ה ברכה, ריטב"א מ"ז א' ד"ה אמר, ר"ה ד' א' ד"ה אימור, חי' הר"ן ר"ה ד' ב' ד"ה רגל, כולם בשם רש"י. ועיין ראבי"ה ח"ב סי' תר"ן, עמ' 369, או"ז ח"ב ה' סוכה סי' שי"ט, ס"ט ע"ד, סמ"ג עשין ר"ו, ר"כ ע"ד, אבודרהם ס' תפלת סוכה קרוב לסופו. ועיין בס' המכתם כאן, עמ' 109, מאירי מ"ז א' ד"ה ברכה, חגיגה י"ז א', עמ' 35 ושם דחה פירוש זה, עיין להלן. ובירושלמי ובפסיקתא הנ"ל פירשו ברכה - ברכת הזמן. ברם בבבלי ובתוספתא אין לפרש כן, שהרי מנו זמן בפירוש לעיל. ופירשו בתשה"ג אסף הוצ' מק"נ, ירושלים תש"ב, עמ' 140: ברכה בפני עצמה, ברכה זו מהיא ? יום השמיני עצרת הזה. וכן בס' המפתח לר"ן הנ"ל תרביץ ש"ב, עמ' 12: ברכה בפני עצמה שאומרין בתפלה ובברכת המזון את יום חג שמיני עצרת הזה. וכן הוא ברי"ף כאן ספ"ד, אלא ששם: את יום שמיני חג העצרת הזה וכן בר"ח כאן מ"ח א': ברכה בברכת המזון ותפלה, כדאמרן, כלומר, בבבלי לעיל מ"ז רע"ב. וכן פירשו כמה מן הראשונים שדחו את פירש"י. ברם קצת תמוה שהגאונים וכמה מן הקדמונים לא השגיחו בתוספתא שלנו. וקרוב מאד שחסרה לפניהם כאן המלה "שנאמר", או שפירשוה כעניין בפני עצמו, עיין מ"ש בתס"ר סוף הוריות, ח"ב עמ' 203. ומחוורתא שלא היתה לפניהם "שנאמר". וכן בתוספות חגיגה י"ז ב' והעירו עליהן בתוספות בכורים ובתכלת מרדכי ד"ה דכתיב: ור' עזריאל מצא בתוספת' דתניא בליל יו"ט האחרון חוזרין לבתיהן, כדכתיב ביום השמיני שלח את העם, יכול שאין טעונין לינה וכו'. ואעפ"י שגירסתו משונה מ"מ למדנו מדבריו שהפסוק נמשך למטה, ואינו שייך לברכה שלעיל. וכן במאירי לר"ה ה' א', עמ' 14: ויש אומרים טעונים לינה כל החג עיין מ"ש כאן מ"ז ב', 126 ע"א אפילו לילה של מוצאי יום טוב האחרון, שאף הוא זמן שמחה, וכדתניא ביום השמיני שלח את העם, יכול שאין טעון לינה תלמוד לומר וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שלח את העם, ויום עשרים ושלשה הוא מחרת יום שמיני, הא כיצד נפטרו בשמיני, ולנו בלילה, והשכימו למחרתו וחזרו ונפטרו והלכו להם. והמלים "וחזרו ונפטרו" אינן בשום נוסח, ולא היו גם לפני ר' עזריאל הנ"ל, ונראה שרבינו הוסיפן ע"פ הבבלי מו"ק ט' א' וב"ר פל"ה ג', עמ' 331 ואילך, שאם נפטרו מן המלך בשמיני, מה עשו אצלו ביום עשרים ושלשה שהוא מחרת יום שמיני ? ולפיכך פירשו שחזרו למחרת ליטול רשות בפעם שנייה, ושוב נפטרו מן המלך. הרי לך ברור שלפני המאירי לא היתה כאן המלה "שנאמר". ועיין מ"ש הש"ך בנקודות הכסף יו"ד סי' רמ"ב ס"ק ט'. ולא עוד אלא שאפשר ואפשר שנשמטה לפנינו המלה "ביום", וצ"ל: ברכה לעצמה, שנ' ביום, ביום השמיני וכו', ובזה אין כמעט משום הגהה, ובכגון דא בוודאי יחשבוה הסופרים לכפילות, ובפרט אם מלה זו חלה להיות בסוף השורה. ופירושה כדברי הבבלי מ"ז א', והירושלמי והפסיקתא הנ"ל: כולהם כתיב וביום, וכאן כתיב ביום, ללמדך שהוא רגל בפני עצמו, כלומר, שהרי בכל ימי הסוכות כתוב בתורה פנחס כ"ט, י"ז ואילך: וביום השני וכו', ביום השלישי וכו', וביום השביעי וכו', וכאן כתוב: ביום השמיני. ובתוספתא שלנו למדו מכאן שהוא יו"ט בעצמו לעניין כל הדברים שנשנו לעיל, ולאו דווקא רגל לעצמו לעניין אבילות. ונמצא שמן הפסוק היא נותנת טעם לכל ההלכה, ולאו דווקא לעניין ברכה, וממילא מותר לפרש כאן ברכה לעניין תפלה וברכת המזון, כמו שפירש רש"י "רגל בפני עצמו" ואח"כ מתחיל עניין אחר. ביום השמיני שלח את העם וכו', וכמו שהעתיק המאירי בר"ה הנ"ל.

24 59. ויברכו את המלך. מלים אלו לא היו לפני ר' עזריאל והמאירי הנ"ל, ואין צורך בהם, שהרי העיקר הוא כאן לפי גירסתם ופירושם: שלח את העם. ובכי"ע מוסיף כאן את כל הפסוק עד הסוף דה"ב ז', י', וליתא גם בד, בכי"ל ותוספות ר"ה ד' ב' ד"ה פז"ר.

« תוספתא כפשוטה על סוכה ד׳:ט״ז תוספתא כפשוטה על סוכה ד׳:י״ח »